על אלכסנדר האיש

מי היה פ.מ. אלכסנדר?

פרדריק מתיאס אלכסנדר (Frederick Matthias Alexander)
נולד בשנת 1869, נפטר בשנת 1955 בהיותו בן 86.
אלכסנדר נולד באוסטרליה, שם גם התחיל את מסעו המקצועי.
ב-1914 הגיע ללונדון, שם ניסח ופירסם את השיטה.
אלכסנדר השאיר אחריו מורשת עשירה ששימשה השראה לשיטת פלדנקרייז.

הרקע שלו

פ.מ. אלכסנדר נולד פג והיה תינוק חלש. בילדותו סבל מבעיות בריאותיות רבות במערכת היציבה והנשימה.

בצעירותו למד תיאטרון ועבד בעבודות משרדיות קלות, אותן החליף לעיתים תכופות בגלל חולי זה או אחר. כך שרד ואף התפתח כשחקן ומדקלם מחזות שיקספיריים.

בבגרותו פיתח את קריירת המשחק לרמה גבוהה מאד אלא שאז נעצר ע"י התקלה שלו שהיתה המניע שלו:
תיסכול, נשימה קשה, צרידות וכאבים שונים מנעו ממנו לעבוד ברצף ובאינטנסיביות כמדקלם.
העמידה הממושכת בתפקיד זה, הקריאה הרבה, החזרות הרבות והלחץ בהופעה גרמו לו לאבד את קולו לעיתים תכופות.

לאחר ייעוצים רפואיים שונים הוא לקח אחריות על בריאותו והגיע למסקנה שדבר מה שהוא עצמו עושה לעצמו גורם לו לשיבושים ולקריסת הקול.

צעד ראשון: מתוך המצוקה הזו החל בהתבוננות על עצמו בעזרת מספר מראות שנתנו לו זוויות שונות של עצמו. כך הוא החל לחקור את תגובותיו ותנועותיו . הוא זיהה שהוא מכווץ את צווארו וגרונו, מקשית את גבו וחוסם את בית החזה לנשימה טרייה והרמונית.

לאורך הדרך: ניסויים שונים, טעויות בהשערות, תיקונים פיזיים, תיסכולים רגשיים הובילו אותו למחקר של כעשר שנים. במחקרו שילב והתייעץ עם פילוסופים, פיזיולוגיים, אנשי חינוך ורופאים והביא פתרון מורכב ומשולב מגוף-נפש ורוח.

התפתחות: אלכסנדר הקדיש לגילויו ומסקנותיו זמן רב ואף במקביל לקריירת המדקלם, החל ללמד ולהסביר זאת לשחקנים ולקולגות אחרים.

גם עם תלמידים ראשונים אלו הושגו תוצאות מרשימות. רופאיו הביעו התעניינות והחלו לקבל אצלו שיעורים. מהר מאד הבין שללמד את הטכניקה שלו הוא יצטרך לעשות באופן יחידני, מורה ותלמיד, שהעבודה צריכה להיעשות תוך כדי חווייה ותוך כדי מגע שיסביר את הרעיונות והמילוליים.

פ.מ. אלכסנדר הגיע למספר הישגים מרשימים:

• הגיע לבריאות ואריכות ימים באופן יחסי לתוחלת החיים בשעתו
• לימד את שיטתו והביא מזור רב לתלמידיו, בהם נכללו חלק מרופאיו.
• כתב ארבעה ספרים ובכך הניח יסוד לשיטה שקרוייה כיום על שמו
• הקים אחריו דורות של מורים ע"י כך שפתח קורסים להכשרת מורים
• קיבל התייחסות רצינית ומרשימה בנאום פרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה ב 1973 ע"י פרופסור טינברגן.